סיפורו של האינדיאני

אוון קמפל, זמר אוסטרלי, חיבר שיר שנקרא "איש הנשר". בסרטון שלו הוא סיפר על ההשראה לשיר, וכך אמר:

"כשביקרתי בגראנד קניון נרדמתי וחלמתי חלום.בחלומי ראיתי אינדיאני זקן, שסיפר לי את הסיפור הזה:
"בזמנים עתיקים הרבה לפני הסבים והסבתות שלך גרו אנשים בגראנד בקניון וביניהם איש שנקרא "איש הנשר".

איש הנשר היה צייד נפלא ומוכשר. היה לו כל מה שהיה זקוק לו בעולם, אבל כל מה שהוא שרצה בעולם הזה היה להפוך להיות נשר.
הוא הביט בקנאה ובהערצה בנשרים – כיצד הם עפים בשחקים ומשיגים את שללם. הוא הביט בהם כל כך הרבה, עד שהפך להיות איש צעיר מלא כעס, קנאה וזעם
על כך שאינו נשר. ואז ביום אחד, הפנה את גבו לאנשים, כיסה את עצמו בנוצות, ביקש מהאלים להפוך אותו לנשר, ובאותו הרגע קפץ ונפל למותו.
בחלומי שאלתי את האנדיאני: "מדוע אתה מספר לי את הסיפור הזה?"
האינדיאני אמר לי שאני חייב להיות גאה במה שיש לי, ולהוקיר תודה על מה שיש."

הסיפור הזה הזכיר לי קצת סיפורי מיתולוגיה על איקרוס שרצה לעוף ונענש, אבל יש לו לדעתי גם טוויסט משלו.

זה סיפור שיכול להיות פתח למחשבות או לשיחה מעניינת על נושאים, כמו: קנאה, קבלה עצמית, שאיפה לשלמות,
וכמובן המקום החשוב של הוקרת תודה על כל מה שיש לנו בחיינו. נוכל גם לחשוב ולזהות את ה"נשר" שלנו, ולשאול את עצמנו:
באיזה מובן הרצון לחקות אותו מחליש אותנו או מחזק ונותן השראה ולא פחות חשוב – איפה עובר הגבול מבחינתנו בין אידאל ומציאות.

באהבה,
יעל

כתיבת תגובה