מרכזייה לשירותך

זה סיפור נפלא שהתגלגל אליי, ולצערי אינני יודעת היכן פורסם. מבחינתי כל סיפור טוב עושה שליחות בעולם, ולהחזיק בו מבלי להעבירו הלאה זאת ממש קמצנות ואנוכיות. לכן אני מניחה אותו כאן עבור מי שזקוק לו ויוכל ליהנות מקריאתו. אם מישהו מזהה אותו ויודע מה מקורו – אנא ספרו לי ואעדכן מייד.

מרכזיה לשירותך
כתב: פול ווילרד

"אני זוכר בבית הורי את מכשיר הטלפון של פעם כשהייתי ילד קטן – קופסת עץ גדולה ומבריקה שמחוברת לקיר והשפורפרת משתלשלת, תלויה לצידה. הייתי עומד מוקסם כשהורי נהגו לשוחח לתוכה.
ואז גיליתי שבקופסה שכנה לה מישהי מדהימה, בשם 'מרכזיה לשירותך', שידעה את הכל. ה'מרכזיה לשירותך' יכלה לתת לך את השעה הנכונה ואת מספר הטלפון של כל מי שרצית.
יום אחד אמי יצאה לכמה דקות לאחת השכנות ואני השתעשעתי עם ארגז הכלים של אבי. בטעות הכיתי בפטיש על אחת מאצבעותיי וראיתי כוכבים. הסתובבתי בבית בעיניים דומעות, מוצץ את אצבעי הפגועה וכשהגעתי לגרם המדרגות הבחנתי בטלפון של הקיר. גררתי שרפרף, התרוממתי על אצבעותיי והרמתי את השפורפרת. "מרכזיה לשירותך", אמרתי במהירות לפומית.
נשמעה נקישה או שתיים וקול של אישה, צלול מאוד ושקט, דיבר לתוך אוזני – "מרכזיה לשירותך".
"פצעתי את האצבע…" התייפחתי לתוך הפומית. הרשיתי לעצמי לבכות כעת, הרי יש לי מאזינה.
"אמא שלך לא בבית?" באה השאלה.
"לא." עניתי. היכיתי את אצבעי בפטיש וזה כואב נורא."
"אתה יכול להוציא קובית קרח מהמקרר?" היא שאלה. אמרתי שכן. "אז תניח קוביית קרח על האצבע, זה יעזור לך." אמר הקול.
לאחר המקרה הזה התקשרתי ל"מרכזיה לשירותך" כמעט על כל דבר. היא עזרה לי בשיעורי המתמטיקה ולימדה ואתי איך להתקרב לסנאי שבגינה שלנו. בקשתי ממנה עזרה בשיעורי הגיאוגרפיה, והיא הסבירה לי איך מאייתים 'פילדלפיה' והיכן היא נמצאת על המפה. כשציפור הקנרית שלנו מתה שאלתי אותה בדמעות: "מדוע ציפורים ששרות כה יפה וגורמות לשמחה, מסיימות כערימה של נוצות בתחתית הכלוב?"
היא חשה בעצב שלי ואמרה בשקט:
"פול תמיד תזכור… יש עולמות אחרים לשיר בהם" ואיכשהוא רווח לי מדבריה.
כל זה קרה בעיירה קטנה ליד סיאטל שבצפון מערב ארה"ב. הייתי בן תשע כשעברנו למזרח ארה"ב. וכמה התגעגעתי אז לחברה הזו שלי. וכך 'מרכזיה לשירותך' נשארה שייכת לקופסת העץ הזו בבית הוריי. שימרתי את הזיכרונות הללו, וברגעים של התלבטות הייתי נזכר בביטחון שהיא השרתה עליי, ולמדתי להעריך את הסבלנות שהייתה לה לילד קטן שכלל לא הכירה.
כמה שנים לאחר מכן בטיסה לקולג' שלי במערב, עצר המטוס לחניית ביניים קצרה בסיאטל. בשדה התעופה, כמעט ללא משים, חייגתי את מספר הטלפון של המרכזייה בעיר ילדותי. כמו מתוך חלום, לא ייאמן, ענה לי אותו הקול הצלול של פעם: "מרכזיה לשירותך."
לא תכננתי, אבל שמעתי את עצמי אומר: "האם תוכלי לומר לי כיצד מאייתים את המילה פילדלפיה והיכן היא על המפה?"
השתרר שקט על הקו לדקה ארוכה, ואז הגיעה התשובה השקטה: "אני מניחה שאצבע שלך כבר החלימה מאז."
צחקתי ואמרתי "וואוו… אז באמת זו עדיין את? אני תוהה אם יש לך מושג איזו משמעות הייתה לך עבורי באותו הזמן."
"ואני תוהה", היא אמרה "האם ידעת מה אתה היית עבורי? מעולם לא היו לי ילדים והשיחות אתך נעמו לי מאוד… ממש חיכיתי להן." ביקשתי רשותה להתקשר אליה שוב כשאהיה בסביבה. "בשמחה" היא השיבה. "בקש פשוט את סאלי".
שלושה חודשים לאחר מכן הייתי שוב בסיאטל. קול אחר ענה לי: "מרכזיה לשירותך". ביקשתי את סאלי. "האם אתה ידיד?" היא שאלה.
"ידיד מאוד ותיק" עניתי בגאווה.
"אז ראה", הקול ענה. "סאלי הייתה חולה מאוד. לפני חמישה שבועות היא לא החזיקה מעמד יותר…צר לי."
לפני שהספקתי להגיב היא אמרה: "חכה רגע, אמרת ששמך פול."
אישרתי לה, והיא אמרה: "סאלי השאירה לך הודעה למקרה שתתקשר אני אקריא לך :
"אימרי לו שלא ישכח… שיש עולמות אחרים לשיר בהם. הוא ידע למה אני מתכוונת."
הו… כמה ידעתי למה סאלי התכוונה.

כמובן שהטכנולוגיה השתנתה לבלי הכר מאז שנכתב הסיפור, וכבר מזמן אין לנו מרכזיות מהסוג ההוא, אבל אנחנו עדיין זקוקים לאנשים כמו סאלי ויכולים לשאוף להיות אנשים כמו סאלי, כאלה שיודעים להעניק את המתנה הנפלאה שכל אדם זקוק לה: אוזן קשבת ועידוד.
באהבה,
יעל

כתיבת תגובה