בזכות מי יש לך מקום כאן?

יש מורות שעושות דברים אחרת.

שיודעות איך להיות מורות לחיים.

יש להן את התבונה והיכולת היצירתית, לקחת ערכים ורעיונות מופשטים וגדולים

ולהדגים אותם בצורה מוחשית שנכנסת עמוק לזיכרון ולב.

מרתה קוט'רן היא מורה כזאת.

אני בוחרת לפרסם את הסיפור לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה שיתקיים השבוע.

* פורסם לראשונה על ידי שוקה דינור באתר היפה שלו "זיקוקין די-נור"

בזכות מי יש לך מקום כאן?

אנחנו בספטמבר 2005, לפני כמעט עשרים שנה, יום פתיחת שנת הלימודים בבית הספר התיכון רובינסון בליטל רוק, ארקנסו בארה"ב.  המורָה להיסטוריה, מרתה קוֹטְ'רֶן (Cothren), החל יטה לעשות משהו די חריג. ברשות המנהל, המפקח ואיש המשק היא פינתה מהכיתה שלה את כל שולחנות התלמידים.
כאמור זה היה יום הלימודים הראשון וכשהתלמידים נכנסו לשיעור הראשון הם גילו להפתעתם שאין בכיתה שולחנות.
'מה קרה עם השולחנות?' הם שאלו את מורתם.
'תקבלו שולחנות לכיתה,' היא ענתה 'אם תאמרו לי איך הרווחתם את הזכות לשבת ליד שולחן בבית-הספר ולזכות לחינוך?'
'אולי אלו הציונים שקיבלנו?' ענו חלק מהתלמידים.
'לא.' השיבה.
'אולי ההתנהגות שלנו?' ניסו אחרים.
'לא, זו גם לא ההתנהגות שלכם.' היא ענתה.
וחלפה השעה הראשונה, התלמידים נכנסו לשעה השנייה ולשעה השלישית… עדיין ללא שולחנות. חלק מהתלמידים התקשרו להורים לספר להם, ואלה התקשרו להנהלה לברר מה הסיפור. מורים מכיתות אחרות החלו להגיע כשהשמועות נפוצו על המעשה המוזר של המורה.

בשעה האחרונה של אותו היום, כשהתלמידים נכנסו ותפסו מקומם על הרצפה בכיתה חסרת הרהיטים, פנתה אליהם המורה ואמרה: 'מכיוון שלא קיבלתי מכם תשובה ראויה מה כל אחד ואחת מכם עשה או עשתה כדי להרוויח את הזכות לשבת כאן, אל שולחנות הלימוד, אני אציע תשובה.'
המורה מרתה קוֹטְ'רֶן ניגשה אז לדלת הכיתה ופתחה אותה.
בזה אחר זה פסעו לכיתה 27 וְתיקי צבא ארה"ב, במדיהם ובדרגותיהם, כשכל אחד מהם מניף בידיו שולחן לימודים אחד. הם הציבו את השולחנות בשורות בכיתה, ואז…בשקט… נעמדו לאורך הקירות של הכיתה.
דממה השתררה בכיתה. הסצינה כאילו נלקחה מסרט.
'אתם יודעים תלמידים,' אמרה אז המורה להיסטוריה 'אלו לא אתם שהרווחתם את הזכות לשבת ליד שולחנות הלמידה הללו. הזכות נקנתה לכם ממעשיהם של אלו שעומדים בשקט ליד הקירות בירכתי הכיתה. הם אלה שהניחו לכם את השולחנות הללו בכיתה כעת, ממחישים בכך שהם אלה שהניחו בפניכם את האפשרות ללמוד. הם אלה ששרתו ברחבי העולם, מוותרים לעיתים על חלומות של קריירה ומשפחה, כדי לאפשר לכם את החופש ללמוד. ועכשיו זה בידיכם. עכשיו זו האחריות שלכם – לשבת ליד השולחנות האלה וללמוד, להיות לתלמידים טובים ולאזרחים טובים. הם שילמו את המחיר כדי שלכם יהיה את החופש לקבל חינוך. אל תראו בזכות הזו לשבת ליד שולחן הלימודים כדבר מובן מאליו.'

• הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי. המורה זכתה בפרס 'המורה של השנה' בשנת 2006 מטעם ארגון ותיקי הצבא במדינת ארקנסו בארה"ב. היא עצמה בִּתו של שבוי מלחמה ממלחמת העולם השנייה.

 

אשמח אם תעבירו את הסיפור הלאה לילדים, לתלמידים ולצעירים ישראלים!

חג עצמאות שמח!