איזה הורה את/ה? רקפת או סביון? ….פרידה ממאיר שלו

כמו החצבים שאהבת והמתנת לפריחתם, כך היו גם גיבורי הספרים שלך:

אנשים עם לב של פקעת מתחת לאדמה:

מוכנים להמתנה ולסבלנות

ומאמינים ש'יום אחד זה יקרה'

בעקשנות ובאהבה, ולעיתים קרובות ללא גבולות או הגיון.

ומה שקרה אצלם מתחת לקרקע היה תמיד מעניין,

לא פחות ממה שבצבץ מעל.

שנה אחת לימדתי את "יונה ונער" בתיכון, וזה היה תענוג גדול,

ובהמשך, משתתפים בסדנאות הביבליותרפיה

ציטטו לעיתים קטעים מספריך

והזכירו שורות שלך שהדהדו בחייהם.

וכששוחחנו דרכך, זאת הייתה תמיד מעין דרישת שלום נעימה ממך.

אומרים שסופר הוא האלוהים של היצירה ואתה אכן היית כזה,

אבל גם לסופר יש סופר,

והוא סגר את ספר החיים שלך בבת אחת.

ובא לי לצעוק: "זה לא פייר, מוקדם מידיי!"

ומצד שני, הרי אתה לימדת אותנו

שזה לא עובד ככה,

שזה לא עניין של פייר ולא פייר.

בעלילות שלך תמיד תיארת כוחות גדולים, גורליים,

שמניעים את העולם בכוח מסתורי וחזק יותר.

ואתמול, בהלוויה שלך, דבריהם של ילדייך הממו אותי בעוצמתם

כששרטטו דיוקן עשיר של אב מדהים.

לא ידעתי שהיית כזה.

זה לא דבר של מה בכך, לא כל אדם מצליח להיות כזה עבור ילדיו

ולא כל אמן מצליח לאזן בין חיי היצירה הסוחפים לבין המשפחה.

אין סוף לציטוטים האהובים עליי מספרייך

אני בוחרת לצטט כאן לזכרך ציטוט שלך לגבי הורות:

אתה מתאר בו את הדילמה הנצחית של ההורים,

שמבינים שלמרות הרצון בקירבה פיזית,

אין להם בהכרח את התשובה לשאלה – מה הדבר הנכון והטוב ביותר עבור ילדיהם?

מתוך "שתיים דובים":

"הרקפת למשל, מכופפת את הגבעול לאדמה וכך היא מפילה את הזרעים שלה ממש על ידה. לתורמוס יש מין קפיץ בתרמיל, וכשהוא מתייבש הוא פוקע ומעיף את הזרעים למרחק של מטר או שניים. והפרג מחזיק את הזרעים הקטנים שלו בתוך פרי שדומה למלחייה ויש בו חורים, וכשהרוח נושבת הם נושרים על הקרקע כמו מלח לתוך הסלט. אבל הסביון מעיף את הזרעים שלו בלי לדעת לאן. רחוק-רחוק.

הרקפת אומרת בלבה – כך אמר, אומרת בלבה – אם אני הצלחתי לנבוט כאן, לצמוח, לעשות פקעת, עלים, פרחים, וזרעים סימן שזה מקום טוב, כדאי שגם הילדים של ייגדלו בו. אבל גם לסביונים יש היגיון: כאן בסדר, ילדים, בהחלט בסדר, אבל שם, מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את הילדים לשם: די להיצמד לאבא ולאמא. לכו, נסו את גורלכם. תכירו מקומות חדשים ואנשים חדשים, תיאבקו, תסתגלו, וחוץ מזה, כמה צאצאים וכמה דורות יכולה לפרנס חלקה אחת, גם אם היא טובה מאוד?"

תודה לך מאיר שלו, סופר אהוב, על כל הפקעות שהשארת אחריך וימשיכו לצמוח בלבנו.